13.12.11

קוורטט לסרטן - 4


4. [ אמא ]

"אני לא מאמינה" מלמלה הנוירולוגית הלא בכירה בחוסר רגישות מינימלית
זה לא הגיוני , זה לא נראה באף אחת מהבדיקות
הצילומים מראים על גוש בצורת כדור מעל האונה הימנית.....צר.. ...קות..
16 מ' עקלקלים ועמוסי חולים של חדר מיון הפרידו בין הורי המצפים לתשובה
לבין ההבעה הפתאומית והמודחקת שניסיתי בכל כוחי ללבוש על מה שנראה כרגע כפרצופי
סמיטריילר עמוס פחם נפל לי באחת על השכמות וניפץ לי את חוט התקווה
שעליו נתלתי בין שמים לארץ בין בריאות להפך שלה.

10 השעות האחרונות שעברו עלינו בין נוירולוג לרופא-לוג אחר בין צילומים להדמיות
ובציפיה שוברת נפשית ופיסית בחדר המיון של בלינסון,
בין דיווחים ישירים בטקסט ובקול חלוש ונסיונות הרגעה עקרים של התא המשפחתי הדואג
הנשבר תחת מעטה חוסר הודאות ותחת המכה שספגנו כולנו כרעם ביום בהיר
מהלומה המאיימת על עמוד התווך המשפחתי , על לב ליבה של המערכת.
על אמא.

אמא שכוחה הנפשי שקול לשל כולנו גם יחד, קלטה בתוך שניות את סנטרי הנפול
גם במרחק של מאה מטר הייתה יכולה לזהות את השוני ביציבה שלי
את הרעידות בידיי ואת הלחלוחית שמחיתי מעיני
לכן לא היה טעם ועניין להסתיר ממנה דבר.

בקושי רב אני מעלה בזכרוני את הימים הראשונים
אך החדשות הקשות שברו את רוחנו ושאבו אותנו למערבולת של תסכול , חוסר אונים רגעי
חוסר ידיעה, הכבדה ובעיקר מועקה עמוקה שליוותה כל אחד מאיתנו לאורך כל היום
מיקיצה לא שמחה לעתיד פחות ורוד ועד לקריסת מערכות כללית בסופו של יום שנמשך נצח.
החיים הרגילים אצל כולנו נעצרו והחלו משתבשים, ימים הפכו ארוכים , לילות עברו בנדודים,
כאבים פיסיים תקפו אותנו , מיחושים לא רצוניים, נענו בין אדישות לתזזיתיות
והשיח העיקרי שאפף אותנו נסב סביב תרופות מעכבות ,
פרופסורים מומחים בסוג הספציפי הזה, עשרות מאמרים בכל שפה אפשרית 
שתורגמו  סביב השעון ונלמדו בע"פ, טיפולים אפשריים, ניתוחים והערכת מצב תמידית.

צורפנו בעל כורחנו לתוך משפחה שלא רצינו בה חלק. 
התקשרנו לאגודה. השתתפנו בפורומים,
דלינו כל פיסת מידע אפשרית 
התגייסנו למען מטרה נעלה
אבל יותר מכל השבענו את דאגתנו הרציפה.

אמא אמנם היחידה שנותחה אבל לכולנו נשארו צלקות כאלה או אחרות מאותו חודש נורא.
את משבר הפתיחה צלחנו בקושי
את רוחנו וכוחנו שאבנו כמו תמיד מהאחת והיחידה שגם תחת מצבה הקשה
היוותה את מסעד הכח הרוחני והנפשי שלנו.
אמא, בקור רוח השמור רק לה החליטה להתנתח עוד באותו היום
להתחיל בטיפולים בהקדם האפשרי , לנהל את המערכה באופן עצמאי.
מה שעמד לנגד עיניה ומה שציירה לנו כמציאות היחידה היא החזרה המיידית לשגרה.
לעבודה , לאורח חיים תקין ורגיל.
מה שעבורנו נראה כחלק מתפילה, אולי אף כמשאלה
היה עבורה רק מצב שגורר פעולה ועוד פעולה
עד שתוכל לנהל אורח חיים נורמלי לצד המחלה.

היום תודה לאל, אמא חזרה לשגרה, חזרה לעבודתה , לדברים האהובים עליה
למסלול חייה שללא ספק השתנה , אבל נותר שלה ורק שלה.

2 comments:

  1. פוסט מאוד מרגש! מאחלת לאמך רפואה שלמה! מאוד הזכיר את המצב שבו חיכינו לתוצאות CT של אימי.
    רשלנות רפואית ברפואת חירום

    השבמחק
  2. קראתי שוב, התרגשתי מאוד.. אתה כותב מהמם!

    השבמחק

תודה באמת - אוהב אותך.